השבוע נפתחה המגבית היהודית הראשונה. פרשת השבוע עוסקת במסע גיוס הכספים הראשון בהיסטוריה. משה יזם את גיוס הכספים כדי לבנות את משכן האלוקים במדבר, וכן כדי לרכוש את כל החומרים הנחוצים לכלים המיוחדים הנדרשים לקיום הטקסים המקודשים. זהו, אם כן, זמן הולם לשוחח על אמנות הנתינה.

הרב הקדוש ישראל מרוז'ין אמר שאמנם אנשים מסוימים טוענים כי "השוטה נותן ואילו הפיקח לוקח", אולם המסורת היהודית מלמדת אותנו שאלה שנותנים וחושבים שהם אך ורק נותנים, הם למעשה השוטים. אך אותם אנשים שנותנים ומבינים שבעת ובעונה אחת הם גם מקבלים, הם האנשים הפיקחים והחכמים באמת.

האמת היא, שבנתינה אנו למעשה מקבלים יותר ממה שאנו נותנים. אנו מקבלים לא רק פיסת שמיים בגן העדן המרוחק, אלא כאן ועכשיו. ברור שבמערכות היחסים שלנו – במשפחה, בעסקים או בקשרינו החברתיים – אנו לרוב מקבלים נדיבות תמורת נדיבות, ואנו מגלים כי הצד השני נענה ומשיב בדרך דומה של נתינה. אולם עצם העובדה שעשינו מעשה טוב, מעשה שהוא נכון, אמתי ואצילי, מעניק לנו תחושת סיפוק רבה.

עובדה זו שופכת אור על הביטוי הלא שגרתי בדבריו של אלוקים למשה בפרשת השבוע, "וייקחו לי תרומה" – כלומר, והם ייקחו עבורי תרומה. מדוע ייקחו? הרי אין ספק שלתת תרומה יהיה מונח מדויק יותר. אולם מאחר שכשאנו נותנים אנו גם מקבלים, הרי המילה "ייקחו" הולמת ומתאימה. מאותה סיבה, אנו מוצאים שהביטוי העברי "גמילות חסדים" מופיע תמיד בלשון רבים. כיוון שבכל פעם שבה מישהו עושה מעשה חסד אחד ויחיד, לפחות שני בני אדם מרוויחים מכך – הנותן והמקבל גם יחד.

במשך השנים ראיתי אנשים טובים, אנשים נותנים, שחלקו עצמם עם אחרים וטיפלו בהם, אולם לאחר שנים של נתינה, הם הפסיקו לתת. מדוע? – מפני שהם נתמלאו תסכול מחוסר ההערכה על כל עבודתם הקשה. אחרי כל מה שהם עשו למען אחרים, הם לא קיבלו אפילו ברכת "תודה רבה". כך שהם התאכזבו, התפכחו מאשליותיהם ובמקרים מסוימים אפילו נעשו מרירים. הם פרשו מחיי הציבור ומהמשרות שהם מילאו בשירות הקהילה.

כמה עצוב שאנשים אלו לא נוכחו לראות ולדעת, שאפילו אם בני אדם בדרך כלל לא רוחשים הערכה והכרת תודה על מאמצים שאחרים עשו בשבילם, עדיין אלוקים הכל-יכול מבחין בכל מעשה של חסד וצדקה שאנו עושים ומשיב לנו כגמולנו בדרכו שלו ובשפע הברכות שהוא מרעיף עלינו.

ישנם כמובן אנשים רבים שהייתה לי הפריווילגיה לסייע להם בדרך זו או אחרת במשך השנים. לדעת שהצלחתי לעזור למישהו להתגבר על משבר, לעודד את רוחו בבית החולים, או להעניק לו תקווה ונחמה בשעת אובדן – כל אלו הביאו לי תחושה עמוקה של תכלית ומשמעות בחיים. נכון שאני הייתי הנותן במצבים האלה, אבל קיבלתי חזרה עשרת מונים! הודות לכך שסייעתי לאדם במצוקה, חיי הפכו הרבה יותר משמעותיים וראויים.

על כן, בכל פעם שאתם חושבים שאתם עושים הרבה מפני שעשיתם דבר-מה למען מטרה נעלה, זכרו כי אתם מקבלים הרבה יותר משאתם נותנים. הבה נהיה כולנו נותנים ומעניקים, ונבוא על הברכה.